מושגים מוטעים על דת- כירושה מהנצרות

כסיכום לסידרת השיעורים הארוכה בנושא הנצרות (ומבלי להבטיח שלא נחזור לנושא בהמשך...) ברצוני להתמקד בשיעור זה בירושה עגומה מאוד שאנו מקבלים מהנצרות. ירושה אותה סוחבת היהדות על גבה כבר כמאתיים שנה ושגרמה לרבים וטובים לא רק לפרוש מהדת היהודית אלא גם לחוש כלפיה בוז ואפילו שנאה.

שבוע לפני כתיבת השיעור הזה נפגשתי עם המתכנת שבנה את הגרסה הראשונה של אתר האינטרנט של "שורש", כחלק מהצגת הכיוון של "שורש" הצגתי בפניו את ספרי "ואני, מה אני?", הבחור עיין בספר כמה דקות ואז אמר לי משפט שלדעתי מקפל בתוכו את כל מהותו של הספר, הוא אמר- "אני רואה שכל הספר אתה משקיע כדי לעקור מושגים נוצריים שכל כך השתרשו בנו כ"דת"!!!". מלבד העובדה שהוא זכה בכך שסגרנו חוזה מיד (...) לדעתי הבחור גם תמצת את אחת הבעיות הגדולות של מי שעוסק באמונה ובבעיות אמונה בדורנו.

כפי שציינו בשיעור הראשון, החל מבריאת העולם ובמשך אלפי שנים היה האדם יצור מאמין. בתחילת דרכו האמין האדם (למעט עם אחד קטנצ'יק) באלילים שונים ומשונים - כל יער, כל מעיין וכל כוכב נחשבו לאלילים בעלי כוח והשפעה על המין האנושי. לכן, במשך אלפי שנים עשה האדם כל שביכולתו כדי לְרַצות את הכוחות הללו וכדי לגרום להם להטות חסד אליו. במקרה הטוב היה האדם מביא ממיטב פרי שדהו, כסף וזהב שהרוויח, ובמקרה הגרוע הקריב לפניהם את בכור בניו.
לאחר אלפיים שנה בערך החלה להתפשט בעולם האמונה באל אחד, אמונה שהיתה בתחילת הדרך מנת חלקה של משפחת אברהם אבינו בלבד ולאחר מתן תורה התפשטה יותר ויותר. בערך שמונה מאות שנה לאחר מכן הופיעו בעולם הנצרות והאיסלאם והפיצו את האמונה באל אחד (אם כי לא תמיד בדרכים "הומניות").

בתחילת המאה ה-19 פרצה חדשה מרעישה בעולם, שאמנם היתה קיימת עוד קודם אולם כנחלתם של בודדים, והיא ה"כפירה". האדם יצא מאמונות אפילות וחשוכות של ימי הביניים לאורה חדשה - כפירה בבורא עולם. התהליך, בניגוד להרבה תהליכים אחרים באנושות, היה מהיר וחד משמעי. האנושות עברה למצב של חוסר אמונה כמעט בבת אחת. בדרך כלל האנושות לא עוברת תהליכים מעין אילו במהירות גדולה כל כך, ברוב המקרים צריך היה תהליך כל כך משמעותי עבור האדם באשר הוא לקחת זמן רב, ניסיונות מרובים ומעברים איטיים מאוד. מה גרם לאדם לעבור כל כך מהר מאמונה לכפירה? איך יתכן שהאנושות דילגה במהירות גדולה תהליכים מהותיים וחשובים כל כך?

נדמה שהתשובה טמונה באופיה של האמונה שהיתה נחלתו של האדם לפני כן. העובדה היא שאמונתו של האדם שהיתה נחלת חלקו במשך כל אותם שנים שהזכרנו היתה פגומה באופן יסודי.
בראש ובראשונה האלילות- מי שמעיין בסיפור יציאת מצרים נתקל בשאלה מהותית במהלך השתלשלות העניינים, פרעה מסרב לשחרר את בני ישראל, משה מאיים שאם הוא לא ישחרר אותם הוא ייענש- למחרת פרעה נענש, מבטיח לשחרר וחוזר בו. עד כאן ניתן להבין, אולם בפעם השנייה כשמשה מבטיח מכה לפרעה- מה פרעה חשב? האם הוא ידע שהמכה תבוא כמו בפעם הקודמת? ומה לגבי הפעם השלישית? והרביעית? וכן הלאה, הרי בכל פעם שמשה הבטיח מכה המכה באה... שוב ושוב... האם פרעה לא הבין שהוא ייענש פעם נוספת? אמנם כתוב שה' הכביד את ליבו, אולם זה לאחר המכה ולפני ההבטחה למכה הבאה. השאלה שלי היא לגבי הזמן שבין ההבטחה של משה לעונש ובין העונש עצמו- האם פרעה לא הבין מהר מאוד שהוא באמת ובתמים יקבל את המכה שמשה מבטיח?

נדמה שהתשובה נעוצה בהבנה לנפשם של עובדי אלילים. על פי אמונה זו, האלים הם כוח, אחד מיני רבים, ישנם כוחות רבים בעולם והאדם נדרש לרצות את כולם. בדיוק כמו בסיפורי המיתולוגיה היוונית שאנו מכירים, שבה יש לאלים רצון, שאיפות ומלחמות פנימיות בינם לבין עצמם- בדיוק כמו שיש להם אהבות ושנאות ושאר תכונות אנושיות. ההבדל בין האדם לבין האל הוא מידת הכוח, האלים הם חזקים ובעלי השפעה ואילו האדם הוא חלש יותר. המיתולוגיה היוונית עוסקת רבות במלחמותיהם של האלים, אהבותיהם ושנאותיהם. האדם מודד את האלים הללו בקנה המידה שלו ועל פי מה שהוא יכול להעריך. נדמה לי שזה מה שפרעה הבין, הוא אכן ידע שהקב"ה חזק ממנו והוא גם ידע שהמכות שמבטיח משה יבואו בסופו של דבר. אולם במוחו האלילי היה פרעה משוכנע שמדובר בעוד כוח, אמנם כוח חזק במיוחד ובעל עוצמות שהוא לא הכיר, אבל בסך הכול מדובר על אותו עניין.

זוהי הסיבה שפרעה ממשיך לחכות, הוא מחכה ל"הזדמנות" שלו. אולי האל החזק הזה אינו חזק בכל? אולי בסוף הוא יעביר את תמיכתו ממשה לפרעה? שמא הוא יתעייף בסוף? וכדומה. במוחו של עובד אלילים כל הדברים האלו יתכנו בהחלט, גם אצל


אלוהים, ולכן פרעה מחכה להזדמנות שבה אותו אל ימעד ופרעה יעלה על הגל. לדעתי זהו ההסבר להתנהגותו של פרעה לפני ואחרי כל מכה.

במילים אחרות, האדם יכול להאמין בכל ליבו באלוהים (כלשהם) אום עדיין למצוא בהם את עצמו, את תכונותיו ואת חולשותיו, אם כי בעוצמות אחרות. האמונה בכוח עליון איננה בדווקא אמונה טהורה, אלא יכולה להיות חלק מהשקיעה של האדם בעצמו ובחולשותיו. כשם שפרעה מצא באלוהים את עצמו וראה חולשות אנושיות בתכונותיו, כך הוא גם מכריז על עצמו כאל, ויתכן שהוא אף הכיר בכך שהוא "אל חלש" לעומת האלים האחרים- אולם הוא, עם כל תכונותיו האנושיות, יכול לתפקד כאל- בתפיסת העולם האלילית שבה הוא חי. זוהי הסיבה שעבודת האלילים "סבלנית" כלפי ריבוי אלים ומוכנה לקבל את קיומם של כוחות סותרים, הטוב והרע לפי אמונה אחת, האור והחושך לפי אחרת, השמש והירח והכוכבים ועוד. המאבק בין הכוחות הללו הוא הגורם, לפי התפיסה האלילית, לחלק גדול מהסתירות והמאבקים שבעולם.

תכונתו זו של האדם, למצוא באלוהים את עצמו ולדון את הבריאה על פי כוחותיו העצמיים, אינה רק חלקם של עובדי אלילים. גם כאלה המאמינים באל אחד יכולים לנסות וליחס לו תכונות אנושיות. אם מדובר על תכונות אנושיות רעות, כמו "אלוהים שונא אותי" או "אלוהים נגדי" ועד תכונות נעלות, כמו יומרתה של הנצרות להבין את מידת החסד האלוהית או את ה"מוסר הנכון" שעל פיו צריך העולם להתנהל. אנחנו מצווים בהחלט ללמוד ולהבין, לרדת לעומקם של דברים ולחקור את העולם ואת דרך ההתנהלות שלו, אולם עלינו לקבל כנקודה בסיסית את העובדה שיש הבדל מהותי, עצום, בלתי ניתן לגישור או אפילו להבנה- בין בורא העולם לבין הברואים, בין היוצר ליצורים. תמיד ישארו דברים אותם לא נבין, תמיד תהיה נקודת אפילה ביכולתו של האדם לרדת לעומק הדברים ואנחנו לא מסוגלים להבין את האלוקות, אלא מעט מזער ממנה, בעבודה של שנים.

מכיוון שהיומרה להבין את האלוקות ולייחס לקב"ה תכונות אנושיות היא כל כך חזקה ומוטבעת באופיו של האדם, הרי שכשבאה הנצרות לשחרר את העולם מעבודת האלילים, היא ניכסה לעצמה חלק גדול מהתפיסות הללו, כמו המוסר שכבר הזכרנו ועוד. חלק גדול מהמושגים שלנו על תפיסותיה של "דת" את העולם נובעים מההתייחסות הנוצרית/אלילית לדברים (תשאלו כל אדם ברחוב מה זה "נזיר", והתשובה הראשונה תהיה "אחד שלא מתחתן", דבר שביהדות אינו נכון בכלל!!). מכיוון שאנחנו כל כך חשופים לדרכי המחשבה של דתות זרות, אנחנו ממילא גם מקבלים מהן מושגים שונים ובמוחנו יוצרים השוואה בין המושג לדת בכלל. ממילא נוצרת אצלנו סלידה ודחייה ממושגים מעוותים אלו, למרות שאין שום קשר בינם לבין הדת היהודית, או לתפיסה דתית אמיתית בכלל. האדם מסרב לקבל אלוהים אותו הוא יכול להבין (הביטוי מסרב כאן הוא על "תוכו" של האדם, מבחינה חיצונית תמצאו רבים שרוצים להבין את הקב"ה ואת הנהגתו ואף מתיימרים לשנות את הקביעות האלוקיות לגבי דרך ההתנהגות הנאותה (כמו הרפורמים)). מכיוון שהאדם אינו יכול לקבל את שליטתו של אלוהים שהוא מבין, ומכיוון שחלק ניכר מהדת, כפי שהיא מוצגת, מתיימרת להבין את האל- הרי שלפעמים המוצא שנותר בידו של האדם הוא הכפירה. האדם כפר מכיוון שהוא מאס בצורה שבה הוצג האל בתיאולוגיות שהוא הכיר. הרב קוק אומר על כך "אירופה נתייאשה בצדק מאלוהים שאותו מעולם לא הכירה". מה שמופיע אצלנו בראש בהקשר של המילה אלוקים, אינו מתקרב אפילו למציאות האמיתי, וכאשר אנו סוברים שאותו דמיון הוא הוא המציאות- ממילא מובל האדם לכפירה.

כמובן שיש בעניין גם הרבה "יצר הרע" ורצון עז להשתחרר מהעבודה שהדת מטילה על האדם, פעמים רבות מעורב בכפירה הרצון לעשות מה שאני רוצה וכו', אולם הירושה של מושגים דתיים מעוותים שאותם יש למחוק מצורת ההסתכלות הדתית שלנו היא חזקה כל כך שאנו יכולים להאמין בהרבה דברים הנחשבים לכפירה ועדיין להיות בטוחים שאנו מאמינים גדולים.

הצורך לשחרר את המושגים המעוותים ולמחוק אותם מדרך ההסתכלות של האדם הוא צורך אדיר, רבים מאחינו כופרים בדת שאותה מעולם לא הכירו. הם שומעים מספר שמועות, מקבלים מעט מושגים מהנצרות, כמה דברים מהאיסלם ומפתחים שינאה תהומית לכל מה שקרוי תחת השם "דת". מבלי לדעת ולהבין שאותם מושגים מעוותים הם חלק מתפיסה מוטעית ביסודה של כל החשיבה הדתית.


המאמץ החשיבתי של האמונה בתקופה כל כך קשה מבחינת האמונה מצריך מאבק אישי, כנות ורצון לברר את השאלות, וגם הרבה מאוד "עבודת ניקיון" של מושגים מעוותים, בעיות בתפיסה הכללית ושכלול המושגים הדתיים עצמם. לא די רק להאמין אלא צריך גם לבדוק במה אתה מאמין, האם דבר זה הוא חלק מהאמונה הכללית ומה היחס הנכון אליו.